למעלה עמדו נערי כפר 'זוהרים' והתפללו, למטה נוצר שיר חדשטור שיש בו מתנה מיוחדת

 

המקום: העיירה הציורית ברסלב שבאוקראינה. על הגבעה הגבוהה, מסביב לציונו של רבי נתן מברסלב זי"ע, עומדת קבוצה גדולה של צעירים. כולם עברו בכפר הנוער 'זוהרים'.

עיניהם לחות, עצומות, ולבבותיהם הומים. שפתותיהם נעות וקולו של שליח הציבור, הרועה הרוחני, הגאון רבי יצחק דוד גרוסמן, בוקע בשם כולם. אחרי לא מעט פרקי תהילים שנשפכים, הוא מבקש לומר יחד עם כולם תפילה מיוחדת. 'תפילה ליישוב הדעת' שחיבר רבי נתן, תלמידו הגדול של רבי נחמן מברסלב.

אני עומד מחוץ לציון, מביט אל עבר נהר הבוג שזורם לו בנחת למרגלות הר-הציון. משהו בנשמה מושך אותי אל שפת הנהר. אני יורד למטה, נאחז בסבך השיחים.

המראה עוצר נשימה. כל הבריאה מסביב אומרת שירה. כמו משום מקום מגיעה לראשי התפילה.

'גלות הדעת', זה אולי כל הסיפור שלנו על רגל אחת. הכל התחיל באותו יום שישי ראשון. כשאדם הראשון אכל מעץ 'הדעת'. לפי תורת האריז"ל, זה הרגע שבו נפגמה הדעת האנושית. משם הכל כבר אירוע מתגלגל.

"כל הצרות והייסורים והגלות", מלמד אותנו רופא הנפשות הגדול מברסלב, "אינו אלא לפי ערך חסרון הדעת. וכשנשלם הדעת, אזי נשלם כל החסרונות". משוואה כל כך פשוטה: "אם דעת קנית - מה חסרת?" אם יש דעת, לא חסר כלום (ליקוטי מוהר"ן ב' י').

באיזה ספר שלא תביטו, לאיזה חוג שתבחרו להשתייך, כולם רואים ב'דעת' מפתח סודי ופלאי. בלעדיה, כל השערים נעולים וחתומים, ובאמצעותה - כל האוצרות נתונים ומסורים.

אחד מכללי המפתח החסידיים הראשונים הוא ש"במקום שמחשבתו של האדם - שם הוא כולו". בעברית של זמננו נהוג לומר את זה בצמד מילים: "הכל בראש". כלומר, התודעה של האדם קובעת את תחושתו ואפילו את תנאיו.

יכול להיות אדם חופשי, שמשום מה חולם ומדמה שיש עליו אזיקי ברזל - הרי שהוא באמת כבול. ולהפך, אדם כבול שבתודעתו הוא חופשי - הרי הוא בן חורין. והנה לנו סוד כל הגלות. במוח, בדעת, בתודעה.

זהו לא סתם 'דמיון מודרך' או משהו כגון דא, אלא מציאות. הרבי החכם מפשיסחא היה אומר, שזה בדיוק מה שהתרחש בנס קריעת ים סוף. הגיע מצב שכל בני ישראל חשבו שהם ראויים לנס. והידיעה הזו, אכן הביאה להם את הנס. וכך גם היום: אם ישראל יהיו בדעה שהם ראויים לגאולה שלמה, מיד היא תבוא. כי הדעת כבר אינה משועבדת.

ואחרי שהגענו למידע הבסיסי הזה, חשוב לדעת איך לנצל אותו. אם פעם חשבנו שמדובר בעסק מורכב, הרי שכל מה שאנחנו צריכים לחיים שלנו, זאת קצת דעת.

כי "מי שהוא חסר ומבקש השלמה", אומר לנו רבי צדוק הכהן מלובלין, "אי אפשר שהקדוש ברוך הוא לא יענהו". ו"אפילו אין הוא יודע איך להתפלל ולרצות לקונו".

אתם לא חייבים לדעת להתפלל. מספיק לדעת לשפוך מילים. כן, בדיוק ככה מנסח את זה רבי צדוק מלשון הפסוק - "ולפני ד' ישפוך שיחו" - "היינו שמדבר בלא דעת וישפוך, ולא במתון ובסדר". "ואדרבה, תפילה בצורה כזו מקובלת יותר". כי "הוא פונה מעמקי לבבו. וזאת הקריאה הכי גדולה שיכולה להיות" ('צדקת הצדיק', אות רי"ג).

ישבתי לי לבדי בין השיחים של העיירה ברסלב. הכל מסביבי דומם, רק קולות מים רבים של הנהר שוצפים למרגלות.

ומלמעלה, מגובה ההר התודעתי, אני מתחיל לשמוע את מילות התפילה של ה'מרא דאתרא' הגדול שקבור כאן.

"ריבונו של עולם", הוא מתחנן בשם כולנו, "גלוי ויודע לפניך שבֶּאֱמֶת כָּל רִחוּקֵינוּ מִמְּךָ הוּא מֵחֲמַת שֶׁאֵין אָנוּ מְיַשְּׁבִין עַצְמֵנוּ הֵיטֵב, אֲבָל אַתָּה גִּלִּיתָ לָנוּ בְּתוֹרָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה שֶׁעִקַּר יִשּׁוּב הַדַּעַת - הוּא עַל יְדֵי שִׂמְחָה. וְגַם אַתָּה יָדַעְתָּ גֹּדֶל רִחוּקִי מִשִּׂמְחָה, וְטִרְדּוֹת וּבִלְבּוּלִים שֶׁל הֶבֶל וּשְׁטוּת וְעַקְמִימִיּוּת שֶׁבַּלֵּב, הַבָּאִים עַל הַמֹּחַ וְהַלֵּב בְּכָל עֵת, וּמְעַקְּמִים וּמְבַלְבְּלִים אֶת מֹחִי וְלִבִּי מְאֹד, אֲשֶׁר 'כָּשַׁל כֹּחַ הַסַּבָּל', וְכָל עִקַּר גָּלוּת הַדַּעַת הוּא מֵחֲמַת הַמָּרָה שְׁחוֹרָה וְהָעַצְבוּת הַקָּשֶׁה וְהַכָּבֵד וְהַמַּר מְאֹד, אֲשֶׁר הִתְגַּבְּרָה עָלֵינוּ מֵעוֹדֵנוּ וְעַל יְדֵי זֶה אֵין אָנוּ יְכוֹלִים לְיַשֵּׁב עַצְמֵנוּ כְּלָל: הֵיכָן אֲנַחְנוּ בָּעוֹלָם? וְלַחְשֹׁב הֵיטֵב בְּדֵעָה מְיֻּשֶּׁבֶת עַל הַתַּכְלִית הָאַחֲרוֹן הָאֲמִתִּי, כִּי אֵין אָנוּ יְכוֹלִין לְהַנְהִיג אֶת מֹחֵנוּ כִּרְצוֹנֵנוּ מֵחֲמַת עֹצֶם תֹּקֶף הַגָּלוּת שֶׁל דַּעְתֵּנוּ.

"ויהי רצון מלפניך, שאֶזְכֶּה לִכְנוֹס בְּיִשּׁוּב הַדַּעַת הַזֶּה וּבַמִּשְׁפָּט הַזֶּה הֵיטֵב הֵיטֵב עַד שֶׁאֶזְכֶּה שֶׁיִּתְחַזֵּק יִשּׁוּב דַּעְתִּי בֶּאֱמֶת בְּתֹקֶף גָּדוֹל וּבְהִתְגַּבְּרוּת חֲזָקָה, בְּאֹפֶן שֶׁאֶזְכֶּה לָסוּר וְלָשׁוּב מֵעַתָּה תֵּכֶף וּמִיָּד מִכָּל הַמַּעֲשִׂים הָרָעִים וּמִכָּל הַמַּחֲשָׁבוֹת הָרָעוֹת וְלֶאֱחֹז רַק בְּמַעֲשִׂים טוֹבִים תָּמִיד".

ופתאום האצבעות מתחילות לפרוט על נימי הלב. מילים טעונות הופכות למנגינה. קשה לדעת מה משפיע על מה.

"אנא השם", מתנגן לו קול פנימי, "תוציאני מגלות הדעת ותן לי יישוב הדעת. תן לי את המתנה הנדירה הזאת שנקראת 'דעת'".

כמו בקצב המים הזורמים, אט-אט התפילה הופכת למנגינה. אני שר והאקורדים שמלווים אותי הם קול פכפוך המים שבנהר וציוץ הציפורים. טוב מאוד להתפלל ביניהם, למלא את הלב מן השירה שלהם.

המסע ממשיך הלאה. עוד ועוד מקומות קדושים. עד ההמראה והנחיתה. זו דרך מספיק ארוכה כדי להשכיח ניגונים וחוויות לא מספיק חשובות. אבל המנגינה ההיא, מגדות הנהר, שורדת.

אני חוזר לארץ הקודש, ומשמיע את הלחן הזה לשני השותפים שמלווים את היצירה המוזיקלית שלי - אחי ר' פיני פלאי והמעבד ג'ף הורוויץ. לפי המבט בעיניהם, אני מבין מיד שיש כאן משהו שצריך להנציח.

שלושה שותפים לניגון. הקדוש ברוך הוא, פיני וג'ף. צמד המוכשרים האחרון הופך את היצירה הזאת לנחלת הכלל.

וכמו תמיד, קוראים יקרים, את מנחת הביכורים שלי - אתם מקבלים. אני נרגש ושמח להעניק לכם את אותו ניגון של דעת, שיעביר לכם את הימים הללו ואולי ייתן לכם כמה רגעים של יישוב הדעת.